האנשים שבזכותם הגעתי עד הלום

ככל שאני מתבגר, כך אני מבין יותר כמה מעט באמת אדם בוחר בעצמו בתחילת דרכו. הערכים, הסקרנות, כוח ההתמדה, המשמעת העצמית והיכולת להתמודד עם קשיים — כל אלה מתחילים בבית.

מהוריי קיבלתי הרבה יותר מחינוך. קיבלתי דרך חיים.

אבי ואמי לימדו אותי שאין תחליף לעבודה קשה, שאין קיצורי דרך לידע, ושאדם לעולם אינו מפסיק ללמוד. יותר מכל הם האמינו בי. גם בזמנים שבהם אני כבר לא האמנתי בעצמי. הם מעולם לא שאלו אם אצליח — הם פשוט היו בטוחים בכך. היום אני מבין עד כמה כוח יש לאמונה של הורה בילדו.

יש מורים שמלמדים מקצוע. ויש מורים שמעצבים דרך חשיבה. אלי היה מהסוג השני.

הוא קיבל אותי בראשית דרכי, כשעוד לא ידעתי כמה אינני יודע. בסבלנות אינסופית הוא לימד אותי את יסודות ההנדסה, את החשיבות של כל פרט קטן, את האחריות שמאחורי כל קו בשרטוט ואת המשמעות של תכנון נכון. הוא נהג לרדת לעומקם של הדברים, לא להסתפק בפתרון שנראה טוב, אלא לחפש את הפתרון שהוא באמת נכון.

אחד הדברים שנחרתו בי יותר מכל היה האופן שבו הסתכל על קצות הקווים בשרטוט. עבורו, קצה של קו מעולם לא היה סוף — הוא תמיד היה התחלה של חיבור. לא פעם אמר לי שהקצוות אינם מסגרת — הם חייבים להתחבר נכון, ברכות ובהיגיון.

קשה לי לכתוב על גיורא בלשון עבר. יש אנשים שגם אחרי לכתם ממשיכים לנהל איתך שיחות בראש. גיורא הוא אחד מהם.

אהבתי אותו מאוד. גם אם לא תמיד הסכמנו. למען האמת, היו בינינו לא מעט ויכוחים, לפעמים אפילו מריבות... כמעט תמיד ביוזמתי... אבל מעולם לא היה לי ספק שאני עומד מול אדם יוצא דופן.

גיורא היה איש אשכולות במובן העמוק של המילה. מהנדס, חוקר, ממציא, הוגה דעות, איש ספר ואדם שלא ידע לקבל את התשובה "אי אפשר". עד יומו האחרון המשיך ללמוד, לחקור, להמציא ולחפש פתרונות חדשים לבעיות ישנות — לא רק בעיות הנדסיות, גם בעיות לאומיות. הוא לא הסתפק בתכנון כביש, מחלף או מסילה; הוא חיפש דרכים לפתור בעיות של מדינה שלמה.

אצל גיורא כל רעיון התחיל בשאלה אחת: "למה בעצם לא?"

הוא מעולם לא פחד לחשוב אחרת. מעולם לא חשש להיות הראשון שמציע פתרון שנראה בלתי אפשרי. איני יודע כמה מן הרעיונות שלו עוד יתגשמו בעתיד, אבל אני יודע דבר אחד: הוא לימד אותי שהנדסה איננה רק מקצוע — היא דרך לחשוב. והדרך הזאת מלווה אותי עד היום.

אמיר הצטרף אליי בשנותיו הראשונות של המשרד. במבט לאחור אני מבין שלא רק אדם הצטרף אליי — הצטרפה רוח.

הוא היה מסוג האנשים שנכנסים לחדר — והאווירה משתנה. חיוך. צחוק. אופטימיות. רצון לעזור. אהבת אדם. גם בימים עמוסים ולחוצים ידע להזכיר לכולנו שיש חיים מעבר לשרטוטים וללוחות הזמנים.

הוא היה חבר אמיתי. וכמו כל חבר אמיתי, חסרונו מורגש גם שנים לאחר לכתו. יש אנשים שעוזבים, ויש אנשים שנשארים. אמיר נשאר.