קשה לי לכתוב על גיורא בלשון עבר. יש אנשים שגם אחרי לכתם ממשיכים לנהל איתך שיחות בראש. גיורא הוא אחד מהם.
אהבתי אותו מאוד. גם אם לא תמיד הסכמנו. למען האמת, היו בינינו לא מעט ויכוחים, לפעמים אפילו מריבות... כמעט תמיד ביוזמתי... אבל מעולם לא היה לי ספק שאני עומד מול אדם יוצא דופן.
גיורא היה איש אשכולות במובן העמוק של המילה. מהנדס, חוקר, ממציא, הוגה דעות, איש ספר ואדם שלא ידע לקבל את התשובה "אי אפשר". עד יומו האחרון המשיך ללמוד, לחקור, להמציא ולחפש פתרונות חדשים לבעיות ישנות — לא רק בעיות הנדסיות, גם בעיות לאומיות. הוא לא הסתפק בתכנון כביש, מחלף או מסילה; הוא חיפש דרכים לפתור בעיות של מדינה שלמה.
מיוזמותיו לפרוייקטים לאומיים פורצי דרך:
תוכנית "האצבעות": רעיון מקורי ומעמיק לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות חלוקה טריטוריאלית שונה מזו שהייתה מקובלת.
כביש השלום המשוקע: כביש מהיר משוקע בין רצועת עזה לאזור חברון, שנועד לאפשר רצף תחבורתי לפלסטינים תוך צמצום החיכוך הביטחוני עם מדינת ישראל.
הגנת רמת הגולן: מערכת הנדסית להגנת רמת הגולן מפני פלישה קרקעית ממזרח, באמצעות תכנון טופוגרפי ומכשולים הנדסיים חדשניים.
מיזם תעלת הימים התיכון–ים המלח: הפקת אנרגיה באמצעות הזרמת מי הים התיכון אל ים המלח דרך אזור נחל בזק, תוך ניצול הפרשי הגבהים לייצור חשמל ושיקום מפלס ים המלח.
רעיונות חדשניים בתשתיות: חשיבה מקורית בתחומי התחבורה, תכנון הדרכים, הניקוז, ההידרולוגיה והפיתוח האזורי.
אצל גיורא כל רעיון התחיל בשאלה אחת: "למה בעצם לא?"
הוא מעולם לא פחד לחשוב אחרת. מעולם לא חשש להיות הראשון שמציע פתרון שנראה בלתי אפשרי. איני יודע כמה מן הרעיונות שלו עוד יתגשמו בעתיד, אבל אני יודע דבר אחד: הוא לימד אותי שהנדסה איננה רק מקצוע — היא דרך לחשוב. והדרך הזאת מלווה אותי עד היום.